"פדגוגיה של מדוכאים" לפריירה - בעקבות הקריאה

בחיבור התבקשתי לקרוא את הקטע הבא, ולהגיב לו ולהביע את דעתי תוך שימוש בפילוסופיה של פריירה ב''פדגוגיה של מדוכאים.''

קטע הקריאה מתוך הכתבה של

ניסן שור:

"המטרה המרכזית שלי בחיים: שהכול יישאר בדיוק אותו דבר. ששום דבר לא ישתנה, חס וחלילה. אני מעוניין לשמור על הסטטוס־קוו. שלא תיפול אפילו שערה אחת משערות ראשי. לקום בבוקר, אותו בוקר, לצד אהובתי, אותה אהובה, לעשות את הדבר, אותו הדבר, ללכת לישון בלילה, אותו לילה, ולקום שוב בבוקר, אותו בוקר. אני לא מעוניין בהפתעות, אלא אם כן מדובר בהפתעות שייטיבו עם מצבי הכללי. וגם אז — לא צריך להגזים. לא רוצה לזכות בלוטו. אני חרד מבשורות טובות מדי. כי המשמעות היא שיש גם בשורות ממש רעות. שתי האפשרויות לא רצויות מבחינתי. אני תמיד אבחר במצב הביניים. לא צריך לטלטל את הספינה יותר מדי. לא לצאת לקרוּז על יאכטה מפוארת של אוליגרך אוקראיני ולא לשקוע אל המצולות על גבי סיפון הטיטאניק. פשוט לשוט בנעימים, על מי מנוחות, בסירת פדלים שמפליגה אל עבר השקיעה.

אני נהנה מהמעמד שלי כהטרוסקסואל יהודי ומעדיף שכך זה יימשך. את ההזדמנות שלי לשנות דברים כבר פיספסתי. הייתי בן עשרים ומשהו. אבל זה לא עניין אותי. העדפתי לעשות כיף. אני עדיין מעדיף לעשות כיף. עכשיו יש לי גם משפחה קטנה. אשה, ילד ואופניים לא חשמליים. אני דואג להם יותר משאני דואג למדינה. המוטיבציה הפוליטית שלי צונחת מדי יום. וגם ככה היא לא בדיוק היתה בשמים. בזמן האחרון אני מגלה שאני הרבה יותר שמרן משחשבתי או שרציתי שיחשבו עלי. אני ליברלי ופרוגרסיבי, אבל רק בתנאי שזה לא פוגע בי. המצב הקיים פועל לטובתי. האינטרס שלי ושכמותי הוא לשמר אותו, גם אם כלפי חוץ נטען אחרת. להכחיש זאת יהיה מעשה לא הגון וצבוע. לא כל אלה שיכולים להרשות זאת לעצמם הם צבועים, אבל כל הצבועים הם אלה שיכולים להרשות זאת לעצמם."

תגובתי:

מנקודת מבט מהצד, נראה שהאדם שכתב את המאמר מאוד בטוח בדרך חייו ועומד עליה שכן הוא רואה בה גאווה מסוימת שעלולה להישמע מלאת גבורה מבחינתו. אך המסקנה העולה על אדם זה מהצד היא שישנה הסתייגות אינטנסיבית מצידו בלשנות את האינטרסים שלו ואת סגנון חייו, הוא מסתייג מקשר עם צורת לימוד הבנקאית (לפי פריירה, בהשראה מעמוד 61 למידה חד צידית של הפקדת מידע אצל הצד הלומד ללא אפשרות לתת לאותו צד ללמד)

שכן הוא מגדיר את עצמו כליברלי ופרוגרסיבי, אך ברמה מסוימת הוא מפקיד אצל עצמו את דעותיו ללא פתיחה אל העולם אלא הסתגרות ממנו, לדוגמא, הוא טען שהמוטיבציה הפוליטית שלו צונחת כך שהוא לוקח בה ובאפשרות שלה לפתח אותו אפילו פחות חלק. או כמושג, הוא לא מלמד את העולם, אך הוא אינו מאפשר לעולם ללמד אותו שוני, לא מעבר להתנסות שהוא כבר חווה וממנה לכאורה פיתח את השקפתו על העולם. אם נלך לפי דעתו של פריירה, דרך החיים שלו שגויה, שכן הוא אמור ללמד בצורה כזו או אחרת את סביבתו ועולמו, ולאפשר לעולם ללמד אותו, כך שיוכל להתנסות ולהתפתח, ואולי לגלות אידאל חיים נרחב יותר ופחות מנוון. (בהשראה מעמודים 63-64)